ספר

סְטִיבֶן הוֹקִינְג כָּתְבָה: אִיסָבֶּל סַנְצֶ'ז וֶגָארָה אִיֵּר: מֵאט הַאנְט נֹסַח עִבְרִי: עֲטָרָה אֹפֶק "תְּבוּנָה הִיא הַיְּכֹלֶת לְהִסְתַּגֵּל לְשִׁנּוּי." סְטִיבֶן נוֹלַד בָּעִיר אוֹקְסְפוֹרְד שֶׁבְּאַנְגְּלִיָּה, בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל מִלְחֶמֶת עוֹלָם גְּדוֹלָה וְנוֹרָאָה. בַּלֵּילוֹת הָיָה הַיֶּלֶד מִתְבּוֹנֵן שָׁעוֹת בַּשָּׁמַיִם זְרוּעֵי הַכּוֹכָבִים, וְתוֹהֶה מָה מִסְתַּתֵּר שָׁם לְמַעְלָה, בָּאֵינְסוֹף. הָרוֹפְאִים אָמְרוּ לוֹ שֶׁמַּחֲלָה נְדִירָה הֵחֵלָּה לְהִשְׁתַּלֵּט עַל גּוּפוֹ וּלְשַׁתֵּק אוֹתוֹ, וְשֶׁנּוֹתְרוּ לוֹ רַק עוֹד שְׁנָתַיִם לִחְיוֹת. סְטִיבֶן הַצָּעִיר הִרְגִּישׁ כְּאִלּוּ הַיְּקוּם כֻּלּוֹ מִתְמוֹטֵט סְבִיבוֹ… אַךְ בִּמְקוֹם לְהַשְׁפִּיל אֶת מַבָּטוֹ מַטָּה, אֶל רַגְלָיו, הֶחְלִיט סְטִיבֶן לָשֵׂאת עֵינָיו מַעְלָה, אֶל הַכּוֹכָבִים. הוּא לֹא הָיָה מְסֻגָּל לִשְׁלֹט עוֹד בְּגוּפוֹ, אֲבָל כְּדֵי לַחְקֹר אֶת הַיְּקוּם הוּא לֹא נִזְקַק אֶלָּא לְשִׂכְלוֹ. "דמותו של סטיבן הוקינג מתנייד בכסא הגלגלים החשמלי, ראשו מוטה הצדה וידיו השלובות מפעילות את הכסא, נתפסת בדמיון הציבורי כסמל ממשי של נצחון הרוח על מגבלות החומר. כמו אצל האורקל של דלפי ביוון העתיקה, נראה כי על המגבלה הגופנית שלו פיצה כשרון כמעט על טבעי, שאיפשר למוחו לשוטט בחופשיות במרחבי היקום ומדי פעם בפעם לחשוף כמה מהסודות החבויים מעיניהם של בני התמותה". מתוך ההספד של רוג'ר פנרוז.

ש"י עגנון כתבה: אבירמה גולן אירה: שרון שפיץ סיפורו של ש"י עגנון, איש הסיפור והמילה העברית, מתאר את חייו של אמן, המקדיש עצמו לכוחות היצירה והכתיבה המפעמים בו ורואה בהם את משמעות חייו. "שְׁמוּאֵל יוֹסֵף צַ'צְ'קֶס שְׁמוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד. רַק בֶּן שש , אֲבָל כְּבָר עַכְשָׁו יוֹדֵעַ: הוּא יִהְיֶה סוֹפֵר. כְּשֶׁיִּגְדַּל, תִּהְיֶה הַכְּתִיבָה הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בְּחַיָּיו". כילד נשאב עגנון אל עולם הספרים, סיפורי הרפתקאות ומסעות שהסעירו את דימיונו. המילים והסיפורים הפכו לחלק בלתי נפרד ממנו, ככותב וכסופר: "אמרה פנינה לרחל, כל כך יפה הוא השיר ששרת לבנך, אמרי לי דודתי כיצד עושים שיר? אמר אבנר, אילו ידעה רחל כיצד עושים שיר לא היתה יודעת לעשות שיר". (מתוך: קורות בתינו. הוצאת שוקן תשל"ט.עמוד 43) המאיירת, שרון שפיץ, משתפת בתהליך העבודה שלה: "החלק המשמח בלאייר ספר עבור ילדים, הוא החופש להשתמש בפנטזיה ודימיון באיורים (שמבוגרים לפעמים לא מצפים או רגילים אליהם). אולי יש משהו בלאייר אמן שאפשר לי יותר להעז, לבחור לתאר את חייו דרך איורים פחות קונבנציונאלים". "אני מאוד אוהבת לאייר בצבעי מים ועפרון, ונהנת מהחוויה המוחשית. מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי להיבלע בציורים רוויי פרטים וטקסטורות, אז זה משהו שנשאר איתי והוא פשוט שם. הטקסטורות נוצרות מעצמן". כְּשֶׁמָּלְאוּ לְעַגְנוֹן שִׁבְעִים ותשע שָׁנִים, בָּא לְבֵיתוֹ נָצִיג שֶׁל מֶמְשֶׁלֶת שְׁוֶדְיָה וּבִשֵּׂר לוֹ שֶׁזָּכָה בִּפְרַס נוֹבֶּל, הַפְּרָס הַסִּפְרוּתִי הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם. בימים אלה ימלאו חמישים שנה לפטירתו של עגנון.

אָרִיתָה פְרַנְקְלִין כתבה: אִיסָבֶל סַנְצֶ'ס וֶגָארָה אירה: אֵיימִי בְּלֶקְווֶל נסח עברי: עֲנָת עֵינְהַר אָרִיתָה פְרַנְקְלִין נוֹלְדָה בְּמֶמְפִיס, טֶנֶסִי, לְזַמֶּרֶת גּוֹסְפֶּל וּלְמַטִּיף בַּכְּנֵסִיָּה. הִיא הִצְטָרְפָה אֶל מַקְהֵלַת הַכְּנֵסִיָּה, וּלְאַחַר מִכֵּן יָצְאָה לְמוֹפַע גּוֹסְפֶּל נוֹדֵד יַחַד עִם אָבִיהָ. הִיא לֹא הִסְתַּפְּקָה בְּכָךְ וְעָבְרָה לִחְיּוֹת בִּנְיוּ יוֹרְק, שָׁם זָכְתָה בְּחוֹזֶה עִם חֶבְרַת תַּקְלִיטִים. שִׁירֵי הַנְּשָׁמָה שֶׁל אָרִיתָה כָּבְשׁוּ אֶת מִצְעֲדֵי הַפִּזְמוֹנִים וְזִכּוּ אוֹתָהּ בַּתֹּאַר "מַלְכַּת הַנְּשָׁמָה". הִיא הִצְטָרְפָה אֶל מַרְטִין לוּתֶר קִינְג, מַנְהִיג הַתְּנוּעָה לִזְכֻיּוֹת הָאֶזְרָח בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית, וְהָיְתָה לְסֵמֶל שֶׁל הַעֲצָמָה שְׁחֹרָה. הִיא הָיְתָה הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהִתְקַבְּלָה לְמוּזֵאוֹן "הֵיכַל הַתְּהִלָּה שֶׁל הָרוֹקֶנְרוֹל", וְהוֹפִיעָה בְּטֶקֶס הַהַשְׁבָּעָה שֶׁל הַנָּשִׂיא בָּרָק אוֹבָּמָה. בִּשְׁנַת 2008 זָכְתָה אָרִיתָה בִּשְׁמוֹנָה-עָשָׂר פְּרָסֵי גְּרָאמִי, וְכָךְ הָיְתָה לְאַחַת הָאָמָּנִיּוֹת הַמְּעֻטָּרוֹת בְּיוֹתֵר בַּהִיסְטוֹרְיָה, מֻשָּׂא לְכָבוֹד וְהַעֲרָצָה בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ.

יוֹקוֹ אוֹנוֹ נוֹלְדָה לְמִשְׁפָּחָה אֲמִידָה וּמְכֻבֶּדֶת בְּיַפָּן. כְּבָר בְּגִיל אַרְבַּע אָבִיהָ שָׁלַח אוֹתָהּ לְבֵית סֵפֶר לְמוּזִיקָה. בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה יוֹקוֹ וּמִשְׁפַּחְתָּהּ נֶאֶלְצוּ לִבְרֹחַ אֶל הַכְּפָר, אַךְ לַמְרוֹת הַקְּשָׁיִים שֶׁחָווּ שָׁם, יוֹקוֹ רַק הִתְפַּתְּחָה וְהִתְחַזְּקָה. כְּשֶׁסִּיְּמָה אֶת לִמּוּדֶיהָ הִיא עָבְרָה לִלְמֹד אָמָּנוּת בִּנְיוּ יוֹרְק, וְהָיְתָה לִדְמוּת מֶרְכָּזִית בֵּין חֲבֵרֶיהָ הָאָמָּנִים. ג'וֹן לֶנוֹן בִּקֵּר בַּתַּעֲרוּכָה שֶׁל יוֹקוֹ בְּלוֹנְדוֹן, וְהַשְּׁנִיִּים הִתְאַהֲבוּ, הֵקִימוּ מִשְׁפָּחָה וְיָצְרוּ אָמָּנוּת שֶׁקּוֹרֵאת לְשָׁלוֹם. יוֹקוֹ מַמְשִׁיכָה לַעֲסֹק בְּאָמָּנוּת עַד הַיּוֹם, וּלְבַטֵּא אֶת אֱמוּנָתָהּ כִּי "אַתְּ יְכוֹלָה לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם בִּזְכוּת הֱיוֹתֵךְ אַתְּ עַצְמֵךְ". הַכִּירוּ אֶת סִפּוּרָהּ מְלֵא הַהַשְׁרָאָה שֶׁל יוֹקוֹ, בְּנֹסַח עִבְרִי בָּהִיר וְרַעֲנָן מֵאֵת מוּזִיקָאִית מְקוֹרִית מִשֶּׁלָּנוּ – אֶפְרָת גּוֹשׁ.